PoauhferDangoor D avoor עדיין שומרת מה שהוא מכנה "מזוודה נפשית", מלא זיכרון מלא געגועים למולדת הוא עזב לפני יותר מחצי מאה.
האב, בן ה -68 המתגורר בלונדון, הוא אחד מהאוכלוסייה היהודית הגולה בעיראק. הוא ברח מהארץ עם משפחתו בגיל 10 ב -1959 ומעולם לא הצליח לחזור.
מדי פעם, למשל, כשאביו סר נעים דנגור מת לפני שנתיים, והשגריר העיראקי ביקר כדי לחלוק כבוד, דנגור ישאל בין בני ארצו האם זה בטוח לחזור? התשובה נשארת תמיד זהה: "עדיין לא".
הסיפור של היהודים בעיראק היא אחת כי שתחילתה 2500 שנים, אבל כזה היה את המהירות כי הם נאלצו לנטוש את מולדתם לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ואת הקמתה של מדינת ישראל, כי זה מעט השרידים המוכרים כיום.
המאה לפני כשהבריטים פלשו לארץ ואז המכונית מסופוטמיה, שליש 200,000 האוכלוסייה החזקה של בגדד היה יהודי. היום בעיר נותרו רק חמישה יהודים.
הסיפור על מה שקרה ליהודי עיראק האחרונים הוא הנושא של סרט תיעודי חדש, זוכרים את בגדד, שוחרר החודש. הסרט עוקב אחר סיפורה של כמה משפחות יהודיות בולטות, ביניהן "Dangoors", שנאלצו להימלט מעיראק והגיעו לבריטניה, שם הם ניסו להקים מחדש את הקהילה הדוקה שלהם כמיטב יכולתם.
נ ' דלת לדוד דנגור בצפון לונדון חי את דוד שמש, שמשפחתו הייתה בין האחרונים שעזבו ב -1970, ונמלטו מעל ההרים לאיראן. אנחנו נפגשים בדירה סמוכה נוספת של דימיין חלאסטקי, בן 91, המשקיף על ריג'נטס פארק.
"אני מתגעגעת לזמנים ההם," אומר חלאסטצ'י. "זה היה פעם גן-עדן. עכשיו מאוחר מדי בשבילי, אבל אני מקווה שבנותיי יכולות לחזור לשם יום אחד ".
T סרט הוא מגיע בכל פעם נולדת. לא רק 2017 מציינים את שנת המאה לכיבוש הבריטי של עיראק, אלא שלפני מאה שנה הכריז שר החוץ, ארתור בלפור, על תמיכתה של ממשלת בריטניה ב"בית הממסד בארץ ישראל של בית לאומי לעם היהודי ".
מה שמכונה "הצהרת בלפור" סללה את הדרך למדינת ישראל המודרנית והניחה את היסודות במשך עשרות שנים של סכסוך שנמשך היום.
לפני ההגעה הבריטית לעיראק, היא נשלטה על ידי האימפריה העותומנית מאז 1517, והיהודים והערבים התקיימו בדממה במשך מאות שנים. בתוך גבולות המדינה נמצאת העיר בבל, שבה באו היהודים לאחר גלותם הראשונה מירושלים בשנת 587 לפנה"ס. עיראק היא גם מקום הולדתו של אברהם. האיסלאם הגיע רק כאשר פלשו הערבים בשנת 641 – יותר מ -1,000 שנה לאחר היישוב היהודי.
T הוא החיים פעם חיו על ידי המשפחות היהודיות הבולטות של בגדד הוא עולם הרחק אלימות הקטל הקשורים לעיר המודרנית.
In the middle of the 20th century Baghdad was booming and its residents pleasure-seeking. Dangoor recalls picnics on the banks of the River Tigris and falling asleep to the sound of summer cocktail parties on neighbouring rooftops. His parents, meanwhile, were regulars on the city social scene rubbing shoulders with royalty and government ministers. In 1947 his mother, Renée, was crowned the first Miss Baghdad.
David Dangoor traces his family roots in Iraq back to the 1700s at least, and in all likelihood much earlier. His great grandfather was the Chief Rabbi of Baghdad from 1923-1926.
He says when the British arrived they quickly recognised an ally in Iraq’s Jewish population and divested a lot of wealth and power through them to gain a foothold over the country.
As a result, discord began to spread among the largely Shia Muslim masses. “They started to see all these Jewish people who because they were educated with connections had houses and big cars and so on,” Dangoor says. “That led to envy and eventually jealousy.”
In June 1941, came the Nazi-inspired Farhud – or pogrom – during which an angry mob burned property and looted houses and hundred lost their lives.
Following the creation of Israel in 1948 and the Arab-Israeli War the public mood further darkened. In 1951 around 95 per cent of the Iraqi Jewish population (120,000 to 130,000) was airlifted to Israel in an operation financed largely by American Zionists.
Both David Dangoor and David Khalastchi remained behind. The former’s father ran a string of successful businesses, including the Iraqi franchise for Coca Cola, while the latter’s family had interests in farming and the booming automobile industry.
Despite still being a child, Dangoor recalls several moments from his youth where he noticed enmity building towards the Jews. On one occasion he sent off for an offer of a stamp starter collection he had seen on the back of a cereal packet. When the packet arrived it contained a stamp for Israel his father quickly took it off him and destroyed it. “An Israeli stamp could get you in prison,” he says.
On another occasion he remembers being asked he if was a Zionist by school friends despite not even knowing what the word meant. One 16-year-old Jewish pupil at a different school was even sent to prison after being tricked into drawing the Star of David on a blackboard.
In 1958 the British installed monarchy was overthrown and the life of the ruling classes upended forever. David Dangoor's family left the following year, spending a year in Lebanon before settling in Britain.
In order to leave all Jewish families were forced to sign a document saying that if they did not return in three months all their assets were surrendered to the Iraqi state. Dangoor remembers his father saying his freedom was worth more than anything he left behind.
David Khalastchi carried on in Iraq despite worsening persecution against the Jewish community making it almost impossible to live in the country. Eventually in 1967 after having his passport confiscated for three years he managed to secure one through an intelligence contact and flee over the border with his wife and daughter.
Of the many tragedies he was forced to witness in exile, one occasion from 1969 stands out for David Khalastchi when the young Ba’athist Saddam Hussein hanged 13 people, nine of them Jewish, as supposed traitors to the regime in front of a jubilant crowd.
“They were people who had nothing to do with anything,” he says with sorrow.
Khalastchi and Dangoor are proud of their adopted homeland and have raised families here. The latter was a pupil at (now closed) Carmel College, once known as the Jewish Eton, and helped his father establish a multi-million pound property business in London.
“Britain has acted as a refuge and rescue for the Jewish people for a very long time,” he says.
Still the prospect of returning to Iraq, or at the very least their children and grandchildren doing so, endures. Following the invasion of Iraq in 2003 both men applied for their Iraqi passports and even voted in the subsequent elections.
But the country has since been plunged back into chaos; with other minority groups such as the Yazidis now suffering a similar fate to the Jews.
אחרי כל העשורים האלה הם מסרבים לוותר על התקווה וממשיכים להתפלל שהאלימות תסתיים יום אחד.
עבור דוד דנגור עד ימי מותו, כי המזוודה המנטלית תמיד תהיה ארוזה. "זה כמו פעמון רחוק שמצלצל בחלק האחורי של הראש", הוא אומר. "תמיד הזכיר לנו מאיפה באנו".
לקבלת מידע על זוכרים בגדד הקרנות ו- DVD visitbaghdad.com לבקר